עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
סופר, משורר, פובלציסט ב-'כל ישראל' מבית קו עיתונות דתית
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
אמנות ורוחניות
15/09/2017 12:48
אליהו פכטר
לפני מספר שבועות הצטופפתי כתף על כתף יחד עם עשרות אנשים מול ציור קטן- שבעים ושלוש סנטימטר ארכו תשעים ושלוש סנטימטר רחבו, התלוי על אחד מקירות הmoma, המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק.
את הציור יצר האמן הנשגב וינסנט ואן גוך ושמו "ליל כוכבים".
אפשר לחלק את חובבי האמנות לארבעה- אלו שמבינים אמנות ונהנים ממנה. אלו שלא מבינים אמנות ונהנים ממנה, אלו שלא מבינים אמנות ולא נהנים ממנה ואלו שלא מבינים אמנות ומעמידים פנים שנהנים ממנה.
אני מאלה שלא מבינים אמנות אבל נהנים ממנה.
אך דווקא בציור הזה הצלחתי להבין במשהו את גדולתו של הצייר ההולנדי המטורף שסבל ממחלות נפש, כרת את אזנו הימנית וסיים את חייו כשירה לעצמו בחזה-איש לפניו לא הצליח לצייר ככה את החושך סוער סביב ירח. בכל עיר בה ביקרתי השתדלתי מתישהו, לרוב תוך מחאה נחרצת של הנלווים אליי, לבקר במוזיאון האמנות המקומי.  כשאני נכנס אני לא לוקח מפה מדסק הקבלה. אני אוהב לשוטט חסר ידע מוקדם בין היצירות, מחפש אחת שתתפוס את עיני ותשבה את לבי ורק אז אני קורא עליה.
לצערי סביב היצירות הגדולות באמת המוצגות בכל מוזיאון יש תמיד התגודדות של אנשים שכן לקחו את המפה כך שנשללת ממני ההזדמנות לבדוק האם הייתי נעצר מעצמי בפליאה מול היצירות הגדולות בהיסטוריה האנושית.  מזמן נואשתי מלהבין ציור, אני חושב שהניתוחים המקצועיים הורסים את החוויה. לגבי ספרות המוטו שלי הוא שקריאה חובבנית היא הקריאה המקצועית ביותר. אותו כלל תקף גם לציורים.
כוחה של אמנות, כל אמנות, הוא להעביר רגשות, תחושות ורשמים ממושאים שלא שייכים למימד הכמותי הפיזי. כל דבר שאפשר למדוד ולכמת אפשר להעביר מאחד לשני בצורה מדויקת על ידי שרטוט ושימוש ביחידות מידה. דברים השייכים למימד איכותי ורוחני אי אפשר לסכם לכדי מספרים. הדרך היחידה בה אדם יכול לתאר בצורה מדויקת רגש לאדם אחר היא לגרום לו לחוות בעצמו את אותו רגש.
וכאן נכנס האמן, ולא משנה אם כלי אומנתו הוא עט, מכחול, אזמל, קול או אפילו גופו עצמו.
וכאן נכנסת האמנות כיצירה המבוצעת בחומר אך עיקרה וכוחה, ברוח.
מתוצריה האמנותיים של חברה אפשר לגלות את עמדתה לגבי השאלות הקיומיות היסודיות ביותר.
ואם מסתכלים על זה כך חלה התקדמות עצומה בעמדתה של התרבות לגבי העולם הרוחני.
פעם האמנים ניסו להגשים את הרוחני, להרכיב את המופשט.
במוזיאון לאמנות בלונדון- הגלריה הלאומית, קומות שלמות מוקדשות לציור מימי הביניים. מלאכים מצוירים מעופפים בין קדושים שעל ראשם הילת אור. הארת הקדושים מצוירת כקרן אור היוקדת משמיים. לא בכדי התורה מכנה עבודה זרה את התפיסה הפרימיטיבית של הרוחני כגשמי הניתן לתפיסה חושית ולהבנה. זהו שקר מוחלט. וככל שקר זוהי עבודה זרה.
יחד עם המהפכה מדעית שגירשה הרבה מחשכת הבערות והעבודה זרה של ימי הביניים חל מהפך גם בשדה האמנות שנכנס לתקופה המכונה התקופה המודרנית.
במקום להגשים את הרוחני. מנסים האמנים לקלף ולגלות את הרוחני מתוך שכבות החומר המכסות אותו.
גם הם מגיעים לעבודה זרה, ואת האמנות הם עושים מדרך לכל תאוותיהם, אך הגישה, כחלק מההתקדמות של העולם כולו לגאולה, השתנתה.
לא עוד מלאכים סמוקי לחיים וצלמי אלילים, מעתה קוים מופשטים של עצמות, מעתה חיפוש הרוחניות שבחפצים.
אנחנו, האמנים הדתיים, עלינו על אחת כמה וכמה לנבור בשכבות הגשם והחומר, עלינו לקלף את הקליפה הגסה המקהה כל רגש נשגב ולהוציא לאור את ניצוץ הקדושה המסתתר בכל דבר עלי אדמות.

0 תגובות
על מערכת המשפט בארץ
11/09/2017 20:29
אליהו פכטר
מטרתו של משפט הוא למצוא את האמת ולהעניש על פי הצדק.
לפיכך אנו זקוקים למערכת הבנויה כולה להשגת מטרות אלו. תהליך בירור עובדות נקי מהטיות שמכוון אך ורק לביקוש האמת. שופטים המוכשרים להכריע בספקות ומערכת חוקים צודקת.
בית המשפט הישראלי כשל כישלון חרוץ בעמידה בקריטריונים אלו.
משפטו של אלאור אזריה למשל. על השופטים היה להכריע האם הוא חש סכנה לפני שירה במחבל. וכי זה אפשרי בכלל? איך אפשר לברר מעל לכל ספק מה חשב והרגיש אדם בזמן כלשהו?
כמה יוהרה נדרשת משופט כדי לומר "אני בטוח שכך הוא חשב והרגיש ברגע מסויים בסיטואציה סבוכה ומטלטלת כמו זירת פיגוע.
ובכלל האם השופטים הוכשרו לנתח את רגשותיו של אדם? מהי ההתמחות שלהם, פסיכולוגיה או משפטים?
‌על פי המשפט העברי- היא התורה שניתנה לנו בהר סיני, אין פוסקים על פי השערות ותחושות בטן. הדיין לא מנחש מה חשב הנאשם. כדי לגזור דינו של אדם צריך להיות ברור מעל לכל ספק, על ידי עדים והתראה ושהנאשם יאמר לאחר ההתראה "יודע אני ובכל זאת" שהנאשם ידע שהוא עובר על החוק.
‌והאם התהליך המשפטי המודרני הוא באמת התהליך המיטבי לבירור האמת?
‌מצד אחד עומד התובע שמקבל כסף בכדי להציג את העובדות בצורה שהנשפט יימצא אשם. מצד שני עומד הסניגור שמקבל כסף בכדי להציג את הנשפט בצורה בה ייצא זכאי. בהגדרה העבודה שלהם היא לעוות את האמת בכדי שתתאים לאג'נדה הפרטית שעליה הם מקבלים כסף. וכי יש דרך גרועה יותר לבירור האמת?
‌בבית הדין היהודי, כן הפרימיטיבי והמיושן לדעתם, אין לא עורכי דין ולא תובעים. לדיין מוצגות העובדות כמו שהן, ללא עיבוד, ללא צעצועי לשון משפטיים וללא הטיה מכוונת. 
‌מהי מערכת המשפט הפרימיטיבית מבין השתיים?
על פי משפט העברי אי אפשר להרשיע אדם על פי הודאתו, "אין אדם משים עצמו רשע" ואילו בית המשפט בארץ מכניס אנשים לכלא לכל החיים על סמך הודאות שהוצאו מהם על ידי הפעלת לחץ פיזי ונפשי.
מה ערכה של הודאה כזו?
על פי המשפט העברי עד אשר מרוויח רווח של שווה פרוטה בתמורה לעדותו הוא עד פסול. ובארץ אדם חותם על הסכם "עד מדינה" הפוטר אותו מאחריות פלילית ובתמורה הוא יפליל אחרים.
ומה שווה עדותו של "עד מדינה"?
‌הצורה בה מתנהל המשפט בבתי המשפט המודרנים ולא כל שכן במערכת המשפט בארץ היא הדרך הגרועה ביותר למציאת האמת ולקביעת דין צדק. אך בעוד שעל אומות העולם אפשר ללמד זכות שזאת הדרך הטובה הקיימת, מה יאמרו היהודים שכבר ניתנה להם מערכת חוקים אלוקית אמיתית וצודקת ובכל זאת הם בוחרים לחקות, חיקוי עלוב וחלש את אומות העולם.
ומה נפלאים דברי הרמב"ם בספר המצוות לאו ר"צ
ואילו הרשתה תורה לקיים עונשים באפשר הקרוב מאד, אשר כמעט קרוב למחייב המציאות כדוגמת מה שהזכרנו - כי אז היו מקיימים את העונשים במה שהוא יותר רחוק מזה ובמה שהוא עוד יותר רחוק, עד שיקיימו את העונשים וימיתו בני אדם בעוול באומדן קל לפי דמיון השופט. 
"לפיכך סתם יתעלה את הפתח הזה וציווה שלא יקיים שום עונש אלא עד שיהיו שם עדים המעידים שברור להם אותו המעשה, ברור שאין בו שום ספק. ואי אפשר להסבירו אחרת בשום אופן. 
ואם לא נקיים את העונשים באומד החזק מאד - הרי לא יוכל לקרות יותר משנפטר את החוטא; אבל אם נקיים את העונשים באומד ובדימוי אפשר שביום מן הימים נהרוג נקי - ויותר טוב ויותר רצוי לפטור אלף חוטאים, מלהרג נקי אחד ביום מן הימים."
‌נותר רק לקוות שמערכת המשפט הישראלית תתקדם ותאמץ את המשפט העברי, משפט האמת והצדק.

0 תגובות
תגובה ל-'אמת החילונית' של פרופסור יובל נח הררי
11/09/2017 14:45
אליהו פכטר
שבוע שעבר התפרסם בידיעות אחרונות מאמר פרי עטו של פרופסור יובל נח הררי בו הוא תוקף בחריפות את הדת.
יובל נח הררי הוא מחברו של הספר "קיצור תולדות האנושות" בו הוא מתיימר להפשיט את ההיסטוריה האנושית ולבארה על פי ההנחה כי כל הערכים והדתות הן פרי דמיונו הקודח של האדם.
הררי שומר בעקביות מרשימה על מנהגו להציג עובדות באופן מגמתי שיתאים לנרטיב אותו כבר הניח מראש ושמשום מה הוא איננו רואה צורך לספק איזושהי הוכחה לנכונותו.
הררי במאמר כמו בספר מגלה שוב ושוב בורות בסיסית לא רק בניתוח וערבוב המושגים הפילוסופיים עליהם הוא דן- ועל כך ניתן ללמד עליו זכות שאחרי הכל תחום התמחותו איננו פילוסופיה או לוגיקה- אלא גם בנושא התמחותו, בו לכאורה הוא אמור לגלות בקיאות לפחות בעובדות הפשוטות והידועות לכל, היסטוריה.
כדי למנות את הטעיות במאמר אזדקק ליותר ממאמר אחד מהסיבה הפשוטה שבאופן מרשים הוא הצליח לטעות טעויות מושגיות והיסטוריות כמעט בכל נקודה ונקודה עליה כתב.
במאמרו הוא מבקש להגדיר את החילוניות ולמנות את ערכיה.
כאן שגה יובל נח הררי שגיאה של מתחילים, שגיאה השזורה במשנתו כחוט השני.
הוא לא מגדיר חילוניות כפי שהיא באמת בראי פילוסופי והיסטורי, הוא מגדיר חילוניות כפי שיובל נח הררי רוצה שחילוניות תהיה.
וכמו בספר קיצור תולדות האנושות לאחר שאת האמת הוא כבר מביא אתו מהבית, מה שנותר לו לעשות  הוא לסדר סביבה את העובדות בצורה הנוחה לו.
"המחויבות העיקרית השנייה של החילונים" כותב נוח הררי-" היא לחמלה. המוסר החילוני אינו מבוסס על ציות לצו אלוהי כזה או אחר"
צודק נוח הררי שהמוסר החילוני אינו מבוסס על צו אלוהי אך הנה מגיעה חילוניות שאין לה כל קשר למציאות, חילוניות שקיימת אך ורק בראשו של נח הררי.
"המוסר החילוני אינו מבוסס על ציות לצו אלוהי כזה או אחר, אלא על הבנה עמוקה של הסבל בעולם. להתנהג באופן מוסרי פירושו לעזור לעצמי ולאחרים להשתחרר מסבל. החילונים נמנעים מרצח לא מפני שספר כלשהו או אדם כלשהו אמר פעם "לא תרצח" – אלא מפני שרצח גורם סבל עצום"
נח הררי קובע כי המוסר ה"חילוני" קובע שיש לעזור לעצמי ולאחרים להשתחרר מסבל.
בואו נלמד את הפרופסור להיסטוריה מעט היסטוריה.

היו שתי תנועות חילוניות גדולות במאה ה-20, שתי תנועות שקידשו את החילוניות ואת הקידמה, שביקשו להשתחרר מכבלי ההזיה הדתית של המאות הקודמות, שביקשו עולם ללא אלוקים.

תנועות אלו הם הנאציזם והקומוניזם.

"יש משהו מסוכן מאוד באנשים שנמנעים מרצח רק "כי אלוהים אמר" כותב נח הררי. הוא לא הראשון שכותב זאת. כבר קדמו הפילוסוף פרידריך ניטשה כשכתב "אלוהים מת" אך ניטשה בשונה מנוח הררי המשיך למסקנה הלוגית המתבקשת שיחד עם אלוהים מתו גם החמלה הטוב והרע והמוסר.

ניטשה היטיב מנוח הררי להגדיר את "החילוניות" ואת החילונים שכדברי נוח הררי -"לא מקדשים שום ספר, שום מיתוס, שום עם ושום אדם כאילו הוא ורק הוא מחזיק ברשותו את כל האמת."
ניטשה הבין זאת והגיע למסקנה הכמעט מתבקשת, יחד עם אלוהים מת המוסר. האדם אחראי לגורלו, ומשם קבע ניטשה כי-האדם אחראי על עצמו והדבר היחיד שעליו לעסוק בו הוא יצירת ה"על אדם".
והנה קמה לה התנועה החילונית "נשיונל סוציאליזם" הנאצים.

התנועה השניה היא "קומוניזם" 
הקומוניסט החילוני ראה באלוקים כלי של המעמדות השליטים לשליטה במעמדות העובדים. וכמאמרו של קרל מארקס "אופיום להמונים".
יחד עם האתאיזם הזה צמחה התפיסה הקומוניסטית שאין שום תכלית לקיום האדם באופן עצמאי. האדם קיים אך ורק למען החברה והיחיד צריך לראות את עצמו- כמו שאמר פעם המהפכן הקומוניסטי המפורסם צ'ה גווארה-  "בורג קטן ומאושר במערכת."
ומתוך התפיסה הזו של ביטול ערך האדם צמחה האידאולוגיה הרצחנית בהיסטוריה שאם נחשב את סך קרבנותיה בברית המועצות, בסין הקומוניסטית, בקמבודיה, בקובה ובכל מקום שאליו הגיעה, נגיע למניין של יותר ממאה מיליון הרוגים.

אם נגדיר חילוניות באופן לוגי ובשונה מנח הררי, נקי מרגשות אישיים. אם נגדירה ביושר פילוסופי ובאופן מפוכח, ולא באופן הילדותי והנאיבי שיובל נוח הררי מגדיר אותה, נגיע למסקנה המצערת ש"חילוניות" בהגדרתה הפילוסופית המחמירה (אינני מדבר על ה"חילונים" בארץ שאין בינם לבין ה"חילוניות" דבר)
כמו שגדול הפילוסופים החילוניים פרידריך ניטשה הבין וכתב, היא אכן עגלה ריקה מערכים מוסריים.

חילוניות השוללת אלוקים לא רק שאיננה יכולה לצוות ציוויים התנהגותיים מוגדרים היא גם איננה מסוגלת להוכיח את קיומם של מושגים כגון " מוסר, טוב ורע, יופי וכיעור"

"המחויבות הראשונה של בני אדם חילונים היא לערך האמת" כותב נוח הררי ומנכס בפטרונות מדהימה בעזות המצח שלה את המושג "אמת" לחילוניות.

יהודי, המאמין ויודע באופן לוגי ונטול פניות אישיות כי אלוקים קיים. יהודי המאמין ויודע מתוך הבנה היסטורית והכרח הגיוני שתורה מן השמיים, איננו מחפש אמת? 
כל אותם גאוני עולם מהרמב"ם ועד ר' חיים מבריסק מהאר"י הקדוש ועד הרמח"ל לא ביקשו וחיפשו את האמת?

רק מערכת חוקים שמקורה אלוקי יכולה לקבוע מהם מעשים מוסריים וטובים. ומהם מעשים לא מוסריים ורעים.
לא רק שהתורה היא האמצעי היחיד לידיעת הערכים המוסריים על פיהם על האדם לחיות אלא שהיא גם התנאי היחיד לקיומם של ערכים כאלו.

כשהקב"ה נתן לנו את התורה הקדושה, בה כתוב שעל האדם לבחור בין טוב ורע, בה כתוב שיש התנהגות מוסרית שתוצאתה "טוב" והתנהגות לא מוסרית שתוצאתה "רע", הגם שאיננו מבינים מדוע התנהגות מסוימת נקראת טוב והתנהגות מסוימת נקראת רע לפחות אנחנו למדים על קיומם האובייקטיבי, החיצוני והאמיתי בכל קנה מידה של המושגים "טוב" ורע". 
כשהתורה מדברת על מעשים מכוערים ומעשים יפים. הגם שאפשר שלפעמים איננו מבינים מדוע מעשה מסוים הוא "מכוער" או "תועבה" ומעשה מסוים "יפה" ואסתטי אנו למדים על עצם קיומם, האובייקטיבי והחיצוני, של המושגים "יופי" ו-"כיעור".
וכן הלאה לגבי כל הערכים ה"רוחניים" שאנו מעניקים לאובייקטים החיצוניים לנו.
התורה ומקורה האלוקי יוצקים משמעות למושג "ערך".
ללא אותה מערכת חוקים שמקורה אלוקי לא רק שאין מחייב להתנהגות מוסרית מסוימת, עצם קיומו של מוסר נתון בספק.
לעומת זאת אדם "חילוני" אמיתי וישר עם עצמו יוכל לנהוג כהיטלר וסטלין ולטעון שהמושגים טוב, רע ומצפון הם המצאה אנושית ואין איש שיוכל להוכיח לו אחרת. 
ללא התורה איש הישר בעיניו יעשה, כי באמת, באופן רציונלי, אין כל טענה הגיונית נגדו.
לכן לא רק שתיקון נפש מוסרי אפשרי רק על ידי לימוד התורה הקדושה וקיום המצוות, המושגים עצמם של נפש ומוסר מקבלים משמעות על ידי התורה.
האפשרות של "תיקון" היוצאת מנקודת הנחה של אי שלמות, רוע וכיעור, שיופי, אמת וטוב "יתקנו", קיימת רק מכוח התורה הקדושה שמקורה בקב"ה בורא העולם.

3 תגובות